בפרק הקודם דנו בחיים, ובחוקו של החיים שהם לנצח בתנועה. קראנו לתנועה זו, על מנת להבדיל אותה מתנועות אחרות בזמן או במקום, ועל מנת לעמוד על טיבה הייחודי - אבולוציה. את האבולוציה הגדרנו כאירוע שבו סובייקט פוגש סביבה ומשתנה בעקבות ובהתאם למפגש זה.
שוגים לחשוב שהאבולוציה הינה אירוע המתרחש אחת למאות אלפי אם לא מיליוני שנים. זו היא טעות. שכן אם האבולוציה הינה תנועה שנעה, לדוגמה מהפטרודאקטיל לתרנגולת, הרי שעל הקו הזה לעבור בכל הנקודות שבין לבין שתי נקודות הקיצון הללו. לפיכך, לא רק שהאבולוציה מתרחשת רק בין זנים, או אפילו רק בין דורות - האבולוציה מתרחשת גם בתוך תהליך החיים של כל פרט. שכן, השיעורים האלה שהסביבה מזינה אותו בהן ביתר שאת, תורמים לשינויים האלה. למידה, אם כן, היא תהליך אבולוציוני.
כך נרכשת שפה - שומעים קולות שוב ושוב עד שאלה מתגבשים ומופרדים שלכדי מושגים שונים, והמושגים האלה, כל עוד משתמשים בהם, גם הם, מנקודת מבט זו, חיים. גם המושגים כפופים לתהליך של אבולוציה, גם המושגים נעים בתנועה הייחודית הזו של החיים.
בימינו, ישנם כוחות רבים המנסים לשכנע את השומעים שהשפה הינה דבר מה מת וקפוא, אשר יש לשמר כצפרדע בתוך פורמלין, אלה דורשים מאיתנו לדבר כך ולא אחרת, אלה הקוראים מילים אלה אך אינם רואים אלא את שגיאת הכתיב שנעשה בשוגג מספר שורות למעלה ואלה המדגישים ומטעימים בדיבורם את אותן צורות דיבור המשוות להם ניחוח של נפטלין, כל אלה ואחרים מבקשים למשוך לאחור את השפה, מבקשות לרסן את הנמר שאך לפני זמן לא רב השתחרר לחפשי, שוגים הם באותה שגיאה מרה של כל אותם אנשים חסודים אשר מאמינים שהעולם קפוא ומקובע, ועדיין לא הגיעה להם הבשורה שהעולם נסוב על צירו כל הזמן.
מצד שני, ישנם אלה הרואים בעצמם בלשנים פוסט מודרנים והם יושבים להם בסודיות של שוטר מסווה במסיבה שחושב שלא מבחינים בכך שהוא מבוגר בעשרים שנה מהסובבים, שהוא נע ללא קשר אל הצלילים המתנגדים ברקע, ושיש לו כובע בד כחול בכיס האחורי של מכנסי הכותנה שלו, אלה מצוטטים באותה סודיות לשיחות של ילדים מטומטמים שמעולם לא פתחו ספר, או מצ'וטטים בין אתרים שונים כמו אחרון הטורפים בחיפוש אחד הקישקוש הלשוני האחרון שאפשר לקרוא לו תגלית. אנשים אלה מבינים שהשפה נעה אבל הם מביטים בה כפי שאדם מביט ברכבת החולפת על פניו, לרגע מזהים דמות של פנים, ומיד אחרי כן מתבוססים בהכרה שהרכבת נסעה והם נותרו מאחור.
השפה ומרכיביה הינם חיים ולנצח הינם נמצאים בתנועה, אך עם זאת, לאורך ששת-אלפי השנים שבהן האדם כתב את רעיונותיו, נוצרו מספר בלתי-נספר של יצירות אשר מייצגות עבורינו היבטים של השפה שנשארו כפי שהם. השפה העברית לדוגמה, כאשר היא מדוברת בין חנווני ללקוח, אינה זו הכתובה בספר שופטים, אך הנה גם הראשונה וגם השנייה עברית הן. ועם זאת העברית המדוברת, לנצח מנהלת דיאלוג עם הייצוגים המתמשכים שלה, עם התנ"ך והספרים החיצונים, עם המשנה והגמרא, עם שירת ביאליק ודברי עגנון, ואל לנו לחשוב שדווקא הייצוג הנמוך ביותר, בר החלוף ביותר, הייצוג המיידי ביותר - זה המופיע לרגע קט על גלי האתר של האינטרנט דווקא הוא הוא הייצוג הנאמן ביותר לשפתם של דוברי העברית.
השפה חיה ומתפתחת, אך, כמו אש, יש להזין אותה תמיד, לעקוב אחרי, להשגיח בה ולנסות לא לתת לה להשתולל, אך, יש לזכור שאם ננסה לעצור את הלהבה מלנוע, נראה כיצד היא דועכת לנגד עיננינו.
אנשים רבים טוענים שהפשה דועכת ומתדרדרת, הסיבה לכך יכולה להיות שהם רואים כיצד אותם חוקים ישנים שמושום מה נראו להם חשובים אינם עוד כאלה, או משום שהם מוצאים את עצמם לא מסוגלים להבין שיחה מדוברת בשפתם, כשזו נישאת על שפתי צעירים. כך או כך הבעיה כאן אינה טמונה בשפה, אלא באדם אשר או שאינו מבחין בתנועה הנצחית של המילה החיה, או שהוא מבחין בכך ובכל זאת הוא ממאן "לעלות על הרכבת". מי שרוצה לשמר את השפה שיעודד קריאה בספרות יפה, מי שרוצה להיכנס בסוף השפה המדוברת, שייפתח שיחה עם בחור צעיר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה