אהבתם העצובה של אבלארד ואלואיז, מתוך 'אגדות אמיתיות'

כולם אוהבים סיפורי אהבה, אפילו אם סיפור האהבה הוא עצוב. כולם יודעים שמי שמעולם לא אהב, כאילו מעולם לא חי. הסיפור הבא הוא סיפור על אחת האהבות החזקות והעצובות ביותר שאני מכיר.

פייר אבלארד היה מלומד שחי בראשית המאה ה-12 בצרפת. הוא אהב ללמוד, לחקור, ללמד ולהתווכח בכל הזדמנות. בימים ההם האוניברסיטה והכנסייה היו, בעצם, אותו דבר. לימדו שם לא רק נושאי דת אלא גם את כל המדעים והאומנויות של העולם הזה.

אבלארד אהב יותר מכל המדעים דווקא את מדע הלוגיקה – תורת ההיגיון. זהו הצד בפילוסופיה שרוצה לדעת איך משפטים מתנהגים אחד עם השני, ולמה בדיוק משפט אחד, כמה מילים, יכול להצליח לשכנע מישהו שהוא טועה, או להוכיח שמישהו אחר צודק.

אבלארד היה גדול חוקרי הלוגיקה של זמנו, וב-1115 הוזמן להיות פרופסור בפריז, בכנסיית נוטרדאם המפורסמת.

הוא היה בן שלושים ותשע כשפגש בכנסייה זאת עלמה צעירה ומשכילה בשם אלואיז. אבלארד לא יכול היה שלא להתאהב בה; הוא מעולם לא ראה עלמה יפה ממנה, חכמה ממנה או טובה ממנה.

האהבה תנצח אפילו את הפרופסור הגדול ביותר לתורת ההיגיון, כי לאהבה לא אכפת מהיגיון. לשווא אבלארד הפציר בלבו שלא להתאהב, הסביר ללבו שהוא פרופסור בכנסייה ושהיא תלמידה ולכן זה יהיה לא מוסרי. הוא ניסה לשכנע את עצמו שאהבה זאת אסורה מכל מיני סיבות. לבסוף, הוא נכנע ללבו והתחיל להיפגש עם אלואיז בחשאי.

אלואיז גם היא אהבה את אבלארד עד מאוד. היא נהנתה לשוחח אתו, להתפלסף אתו וללמוד ממנו. לא רק שאהבה אותו, היא גם העריצה אותו כאדם הגדול ביותר בדורו.

מוזר מאוד להיות מאוהב.  פתאום כל סדרי העדיפויות שהתאמצת כל-כך לסדר נראים מטופשים, ומושא האהבה תופס את מקומו בגאון בראש הרשימה. אבלארד הפסיק להתעניין רק במדעי ההיגיון, והתחיל לכתוב שירי אהבה.

השניים נהנו זה מחברתו של זו בכל הזדמנות, גם אם היה עליהם להתגנב זה אל חדרה של זו באישון לילה. כשלא היו ביחד הם הרבו לכתוב זה לזו מכתבים, ובזאת להקל מעט על כאב הגעגועים.

השנים חלפו ולשניים נולד ילד. אבלארד התחנן אל אלואיז שתתחתן אתו, כך שהם יהיו זוג אמתי ולא רק ייפגשו בחשאי. אבל אלואיז לא הייתה מוכנה לשמוע על כך. היא ידעה שלפרופסורים בכנסייה אסור להתחתן, ושאם אבלארד יתחתן הוא יאבד את משרתו. היא לא הייתה יכולה לקחת מהעולם מורה כה גדול רק מן הסיבות האנוכיות שלה. עם זאת היא הייתה גאה בכך שהיא הפילגש של אבלארד; וכך הם המשיכו להיפגש בחשאי.

מכיוון שאלואיז הייתה צעירה ולא נשואה, היא הייתה נתונה תחת חסותו של דודה פולבר שהיה אדם דתי מאוד, שמרן מאוד וקנאי מאוד. הוא אסר עליה להיפגש עם אבלארד וציווה שתישאר במנזר.

גם אם אפשר לצוות על אוהבים לא להיפגש, אי אפשר לצוות עליהם שלא לרצות להיפגש; והרצון, כשלא מקשיבים לו, גדל וגדל עד שקשה מאוד לסרב לו. כך, אבלארד ואלואיז המשיכו להיפגש, למורת רוחו של הדוד הקנאי.

הדוד פולבר רתח מזעם על שלא מקשיבים לו, והחליט לעשות מעשה שיפסיק אחת ולתמיד את סיפור האהבה הזה. לילה אחד הוא ושני בריונים שהוא שכר, התגנבו לחדרו של אבלארד. כשהוא ישן, הם התנפלו עליו בסכינים שלופות וחתכו את האיבר שמבדיל בין בנים לבנות.

אבלארד האומלל ברח מצרפת למנזר באנגליה, שם הסתגר לשארית חייו. אלואיז, עדיין אוהבת ונאמנה, הסתגרה במנזר גם היא והפכה לנזירה בעצמה, ושניהם נשבעו לא לאהוב יותר לעולם.

בהיותו במנזר אבלארד חזר ללימודיו. הוא ניסה בכל כוחו להתרכז בלימודים ולשכוח את סיפור האהבה האומלל שלו. אבל הגורל זימן לו צרות נוספות.

הכנסייה שמעה על סיפור האהבה האסור הזה, ולאחר אסיפה גדולה הוחלט להכריז על אבלארד "כופר" ולשרוף את כל ספריו. הם אספו את כל הספרים שלו שמצאו בערימה גדולה בכיכר העיר, ולמרות שבספרים היה כתוב על נושאים רבים - על דת, על החיים, ועל תורת ההיגיון ולא רק על אהבה - הם שרפו את כולם במדורה אחת גדולה.

יום אחד פגש אבלארד אדם בשם פילינטוס שסיפר לו שחייו היו קשים מאוד ושאין אדם אומלל ממנו. אבלארד שמע את הדברים האלה והחליט לכתוב לפילינטוס מכתב ובו לפרט את סיפור חייו הקשים, כדי להקל ולו במעט על העצב של פילינטוס.

רצה הגורל והמכתב הגיע לידיה של אלואיז במנזר שלה בצרפת. אחרי שקראה כך את סיפור אהבתם העגום, היא התמלאה בכאב ובגעגועים והחליטה לכתוב לאבלארד.

האם אפשר לדמיין את גודל ההפתעה של אבלארד לקבל פתאום מכתב מאהובתו, שלמרות השנים והמרחק מעולם לא הפסיקה לאהוב אותו? הם החליפו כך מספר מכתבים, אבל אלה רק חיזקו את הכאב הגדול של הגעגועים שהיה קשה מנשוא. לבסוף הם החליטו שלא לכתוב זה אל זו יותר לעולם.

אבלארד נפטר בגיל שישים - בודד, אומלל ומנודה. עשרים שנה לאחר  מכן גם אלואיז עזבה את העולם.

האהבה כנראה חזקה אפילו יותר מהמוות: גופותיהם של אבלארד ואלואיז נטמנו לבסוף זה לצד זו בקבר משותף. הם היו נפרדים בחייהם, אבל במותם אוחדו שוב לעד.

המכתבים של אבלארד ואלואיז נשמרו עד היום, ומי שרוצה לקרוא בהם ולא מפחד להיות קצת עצוב, יכול ללכת לספרייה או לחנות הספרים, ולמצוא עותק של מכתביהם. 

קברם המשותף של אבלארד ואלואיז