פייסבוק - מתוך 'מבקר בתרבות'

הפרק השני בסדרת 'מבקר בתרבות' והפעם בחרתי במרחב הווירטואלי הקרוי 'פייסבוק' או בעברית פרצופספר.

אני בטוח שיהיו בניכם אלה שישאלו - "מה הקשר בין 'פייסבוק' לתרבות?", שכן פייסבוק אינו אלא ממשק הכולל בתוכו תרבויות מגוונות. אך ממשק המכיל בתוכו מערכת של קישורים לפעולות מייצר מרחב תרבותי ייחודי הפועל בין גבולותיו. כן, אפילו טוויטר.

לכל מרחב תרבותי ישנם גבולות אשר בתוכם הפעולה התרבותית מתרחשת. אצל 'פייסבוק' הגבולות אינם חברתיים, שכן זה הוא המועדון אליו כולם יכולים להיכנס, אלה יישומיים; ההפרדה בין אדם לארגון, בין 'Like' ל'Share', בין המרחב הפרטי למרחב הכללי. כל אלה מייצרים חברה ומעצבים אותה לכדי התנהגות מסויימת. אינני מתכוון שחופש הבחירה של המשתמשים נלקח מהם, אלא רק שהוא הוגבל למספר תגובות אפשריות.

חלוקה נוספת אותה אני רואה באתר זה היא ההפרדה בין ממשק חברתי, המבקש לייצר פלטפורמה לשמירה על קשריים רופפים עם מכרים ולגרום למשתמש לתחושה של שייכות לחלק מחברה, לממשק שיווקי המאפשר לכל אחד לקדם את העסק שלו, את האג'נדה שלו ואת היצירה שלו. אין לי בעיה עם אף אחד מהשימושים האלה, אבל ישנה מידה של הונאה עצמית שהמרחב הזה מייצר. 

אך, לפני הכול - גילוי נאות. אני הצטרפתי לפייסבוק לפני חודש בלבד. עשיתי זאת מכמה סיבות: בראש ובראשונה חשבתי שזו יכולה להיות פלטפורמה לקדם את האתר הזה "אופוס 31" ואכן אני יכול לומר שמאז שאני נמצא בפרצופספר ישנה עלייה של כ30% בכניסות לאתר. לצד הסיבה השיווקית ישנה גם סיבה חברתית; מאז שהאתר הזה צץ איבדתי כמה חברים שהיו נוהגים להיפגש איתי, לדבר איתי ולשתות איתי, ועכשיו גיליתי שהם פשוט 'עברו דירה' למרחב הווירטואלי הזה. סיבה נוספת, אישית יותר, היא שסיימתי להתנשא על כל מי שהתלהב מהאתר הזה ועכשיו התחלתי להרגיש כמו אדם שנאחז במכשיר הVHS שלו וטוען שהדיסק לעולם לא ייתפוס... סיבה נוספת, ארכאית לא פחות, היא המחדל הנוראי באבטחת המידע שהאתר הזה מייצג עבורי, אבל גם זה היום נראה לי כמו לוותר על מכונית בגלל האפשרות של תאונה...

נחזור למבנה הממשק כי נראה לי ששם חבוי משהו מעניין על החברה של זמנינו.

ראשית, הLIKE הידוע לשמצה. כמו כל דבר אחר בפייסבוק גם כאן ישנו דואליזם הגובל בסכיזופרניה. ישנו הLIKE הפרטי בו כל אחד יכול לייצר לעצמו תחושה של עידוד והשתתפות על ידי לחיצת כפתור אחת בלתי מחייבת. לצד זה ישנו הLIKE הממסדי: אם אינך רוצה שכל מה שירוץ על הרולר הכללי שלך הוא רק "נאדי המחשבה" של חבריך, אתה יכול "לעשות LIKE" ובזאת לאשר בעקיפין קבלה של תוכן שיווקי ושאר ירקות מידי חברות וארגונים, גם זה יוצר תחושה של שייכות למשהו גדול יותר, גם זה, בסופו של דבר, חסר משמעות. ישנה ביקורת מסויימת לגבי האופטימיות הסכרינית של הLIKE, בעיקר בגלל שאין כפתור המאפשר את שלילתו. אני לא מסכים עם הגישה הזו לדעתי לא חסרים לאנושות כלים להביע שינאה. הLIKE הוא פניו של הפרצופספר - כמו הכפתור הזה המצמם את כל הרגשות האפשריים לאחדות של חיוך ריקני - כך גם כל האתר - כולם שמחים במסיבה, כולם מטיילים בטבע, כולם מעורבים חברתית, בקיצור כולם בעד כל מה שצריך להיות בעדו ונגד כל מה שצריך להיות נגדו.

אבל, אל דאגה אלוהי הממשק דאגו לעבדיהם הנאמנים והוסיפו לצד כפתור החיבוב, כפתור שיתוף. וכאן נוצרה אינטאקציה שאיני יכול אלא לתארה כתמוהה בלשון המעטה. הShare, הינו אפשרות לשלוח דבר מה אותו מישהו אחר העלה לחבריך. לכאורה מדובר שאפשרות פשוטה, אך היחס של אנשים אליה משקף בעיני את החולי של החברה של ימינו. אנחנו מוכנים לשתף כל היבט של חוסר צדק, כל מאבק של חלשים מול המערכת, כל בקשה לעזרה, אבל איננו מוכנים לשתף דברים אחרים. כאשר אני רואה כמה אנשים מעלים שירים, ציורים, קליפים, וטקסטים, בתקווה להיחשף בפני יותר מאשר מכריהם הקרובים, רק כדי לקבל כמה חיבובים בודדים, ולהתנחם בעובדה שאם מישהו יציץ למרחבי הפרטי, הוא יוכל למצוא גם את זה... במילים אחרות הבעיה של הפייסבוק היא אותה בעיה של הכלכלה של ימינו - אנחנו רוצים Share והם רק עושים לנו Like.

עכשיו להיבט נוסף של הונאה עצמית שהאתר הזה מייצר והפעם זו הונאה הנוגעת לתפיסת הזמן של המרחב הווירטואלי. אני זוכר שבתקופה שבה הייתי סטודנט לתואר שני, עבדתי בספרייה. התפקיד שלי היה לקחת עבודות דוקטורט של אנשים מכובדים, לפרק אותן לגורמים בעזרת סכין יפאנית, מספרי פח ופלאייר, ואז להזין אותן למכונת הסריקה, הרגשי כמו אש הפניקס - הורס את הקיום של הזמני למען הקיום הנצחי של המוצר הדיגיטאלי. גם בפרצופספר ישנה אשלייה מסויימת לגבי תפיסת הזמן, מצד אחד דומה שכל פעולה שנעשית שם נשמרת לנצח - אולי זו הסיבה להימנעות משיתופים מיותרים, אבל כאשר מסתכלים על התנועה של האנשים מגלים עד כמה זה הוא מרחב של הווה בלבד. האתר מייצר תחושה של הווה חי ותוסס, שבו דברים קורים בכל רגע, עידכונים זורמים מכאן לשם בחטף, עוד לא הבעת דעתך המלומדת על היחס לנשים בסופר וכבר אתה נדרש להתרגש מתינוק של זרה. אנו נקראים לקרב בכל שניייה ומגיבים בחיבובים קפדניים.

ואולי כאן מתחבאת הבעיה האמיתי של הפייסבוק - שאלת האמת. למרות שמבחינה סמנטית אנחנו "עושים" Like ו-Share, בפועל אנחנו לא עושים כלום. הפייסבוק, בעיני, יכול להיות מצומצם במשפט הבא: "וואו איזו תמונה/רעיון/סיפור/מחשבה מעניין, אני יכול להעלות את זה לפייסבוק ולקבל לייקים ותגובוצת ואולי אפילו ישתפו את זה ואז... לא יקרה כלום." כלום לא קורא בפייסבוק. כלום לא קורא בעקבות הפייסבוק. זו רק אשלייה. ראו, כמקרה בוחן, את ה'מהפיכה החברתית' - הרי אירוע פייסבוק פר אקסלנס - הרבה אנשים עשו לייק, ושיתפו, והביעו את דעתם, ואפילו פתחו Event ועשו לו Attending ו... כלום לא קרה. כי זה המרחב אנחנו בעד עד שאנחנו צריכים להתחייב לדברים בפועל - לרפורמות במיסוי, לשינוי השיטה, וכן - גם להודות שהטענה של המפגינים היא כן פוליטית והיא כן מבקרת את ממשלת השלטון. השינוי היחיד שקרה בעקבות המחאה, בעצם המחאה היחידה שהצליחה הייתה 'מחאת העגלות' אבל אלה צעדו, הם באו בדרישה ברורה והיא לא הייתה "תעשו לייק". אם מישהו מכם, קוראים יקרים שלי,  מבקש להעלות את 'האביב הערבי" כדוגמא - גם זו דוגמא גרועה. האביב הערבי לא נפדה בלייקים - הוא נפדה בדם.

אז אולי נתייחס לדבר הזה כמו מה שהוא - פלטפורמה לשמירה על קשרים רופפים ומרחב לקידום עצמי - אם זה כך אז תעשו טובה, במקום לשמר את האשלייה שאתם חלק מאירוע חברתי גדול בגלל ששיתפתם סיפור קורע לב של עובדת זרה, תשתפו צילום שאהבתם של חבר שהוא גם במקרה צלם, או שיר של ידידה שחוטאת בשירה, תתשתפו בדיון בלי בושה, עם יותר מאשר "מזעזע" או "מהממת". ויותר חשוב מהכול - תעשו. ראיתם הודעה על אלימות משטרתית - תפגינו מול המשטרה. Share זה לא תחליף לדמוקרטיה ובדמוקרטיה (במיוחד אחת כמו שלנו) צריך לפעמים להפשיל ידיים ולעשות בשביל לראות שינוי אמיתי.